במוחו של כל דתי חובב מוזיקה עברה לפחות פעם אחת הפנטזיה הבאה: לקחת זמירות בית כנסת מסורתיות ולהעניק להן גרסת כיסוי עכשווית. אדון הסליחות ברוק כבד, כל נדרי בראפ, קדיש דרבנן ברגאיי. קובי אריאלי פובלציסט ואיש רוח, פותח את הפה על כל מה שלא נראה לו בז'אנר המתחדש
קובי אריאלי | מעריב
במוחו של כל דתי חובב מוזיקה עברה לפחות פעם אחת הפנטזיה הבאה: לקחת זמירות בית כנסת מסורתיות ולהעניק להן גרסת כיסוי עכשווית. אדון הסליחות ברוק כבד, כל נדרי בראפ, קדיש דרבנן ברגאיי. בדמיונו הוא שומע את הצלילים ותודעתו מתרגמת אותם להצלחה האמנותית של העשור: שילוב מופלא של ניחוח בית הכנסת הישן, האהוב והמקודש, עם כלים מוזיקליים ממקום ומתרבות אחרת. יפעת המסורת תשתלב לתוך עוצמת הריגוש המודרני ויחד הם יהפכו אותו ליוצר המשמעותי ביותר בדורו.
הידד.
הפנטזיה הזאת היא יאה ונאה. הבעיה מתחילה ברגע שהבחור מתבגר, מסתדר בחיים ויש לו הזמן והממון להגשים אותה. או אז הוא נכנס לאולפן, שוהה בו, הוא ונגניו, שבעה ימים ושבעה לילות ובסופו של תהליך יוצא החוצה ומציג לאוזני כל מי שרק רוצה לשמוע מוצר פתטי וילדותי שלעולם לא שווה ולו במשהו למקור. התופעה מחמירה את עצמה כשמדובר ביוצרים גדולים ומוכרים. יום אחד הם מחליטים לגעת בחומר המסורתי הנושן, משקיעים עבודת פרך ומה יוצא? דרדלה.
כן. זהו. מוכרחים להגיד את זה. אני, שהולך לישון כל ערב כשבלוז כנעני על שפתותיי, שמרדים את ילדיי עם ג'מאליפורוש, שנוסע לעתים מזומנות לרחוב האגס 1 סתם כדי לראות, לא סובל את "אל אדון על כל המעשים". או-קיי? אני, שמוכן להתערב על כך שהלוויים בבית המקדש שוררו את "שער הרחמים" ושחוני המעגל זעק מתוך מעגלו את "גשם", לא אוהב בכלל את "לך אלי" ולא את "אל נורא עלילה". מה לעשות. לא אוהב.
למה? כי זה לא טוב. זה לא טוב מפני שהערך המוזיקלי של היצירות הליטורגיות, שחלקן נולד לפני מאות שנים, הוא לא רק בצד הטכני של היצירה, אלא באופן הסובייקטיבי שבו היא פועלת את פעולתה על המאזין.
חבילת ערכי המותג הזו כוללת גם זיכרונות, ריחות, דמויות, רגשות ותמונות. היא הרבה יותר מסתם שיר. מכיוון שכך התנאי הבלעדי לקיומה כיצירה הוא הדיוק. את "אל נורא עלילה" צריך לשיר כמו החזן בבית הכנסת. נקודה. אחרת זה לא עובד. את "אל אדון" צריך לשיר במקהלה שקטה ומנומנמת. ככה זה. בדיוק כמו שאת "התקווה" שרים במקהלה עם ליווי אינסטרומנטלי מינימלי. כל גרסת קאבר שנעשתה להמנון הלאומי מאז ומעולם היא ילדותית ומטופשת.
לפני זמן מה השתפתי בקונצרט ייחודי לשירי קרליבך באמפי בית ג'וברין. היה ענק. כל אמני קרליבך עלו בסך וביצעו משיריו. בשיא הערב עלה לבמה חמי רודנר, לבצע את "אשא עיניי", אחת היצירות הראשונות והמיתולוגיות של ר' שלמה.
איך היה, שאלתם? אומר זאת כך: זה היה בדיוק כמו לשמוע את קרליבך מבצע את "גאולה". בעצם למה לחפש דימויים והשוואות? חצי שנה קודם לכן השתתפתי בקונצרט של אברהם פריד, שבשיאו של הערב שר את "שהשמש תעבור עליי". איך זה נשמע? נכון מאוד. כמו ירדנה ארזי שרה את "תניא".
לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, הבה נלך על נוסחת פלאים נהדרת שלפיה כל אמן יעשה את מה שהוא יודע. אברהם פריד ישיר "אדרבה", ליאור אלמליח ישיר "אל נורא עלילה", מאיר בנאי ישיר "גשם", אהוד ישיר "החיזיון לפרנצסקו גויה" וכולנו יחד נשיר את "התקווה".
הטור התפרסם במוסף תרבות של העיתון מעריב. תודתנו נתונה למפיקת המוסף. |
