לאחרונה אני עורך בביתי ערבים מוסיקליים סביב הפסנתר שלי. באחד המפגשים האלה, שאל אותי אחד המשתתפים שאלה חזקה מאד.
"מדוע קורה לי לפעמים, בעתות של שמחה גדולה, או לחילופין עצב עמוק, שאני חש שיותר קל לי להביע את עצמי בשירה ואיני יכול להביע את עצמי בעזרת מילים ושיחה"? השואל המשיך ואמר: אם אני ממש-ממש שמח, אני מרגיש פתאום שמילים לא מספקות ובתוך ליבי אני מתחיל לשיר. איך אתה מסביר את זה?
רציתי להרחיב בקשר לערבים המוסיקליים, המכונים "מסע עם יוסי גרין דרך המוסיקה היהודית". במשך הזמן העניין תפס פופולאריות, ואנו מנהלים את הערבים הללו בתדירות גבוהה והולכת. במשך השנים התברר לי, שככל שהמאזין נקשר יותר למקור של המוסיקה אליה הוא מאזין, כך נוצרת אצלו יותר התלהבות ועניין לשמוע יותר ולפתח יותר את הערכתו למוסיקה אותה הוא אוהב.
ואחרי שחוויתי על גופי את התיאוריה הזאת, על-ידי שהתחברתי לקבוצה נבחרת של אוהדים ומאזינים נלהבים של מוסיקה יהודית אחרי שהזמנתי אותם לביתי לערוך יחד את המסע, ראיתי שהתחושה הזאת ממש נכונה ואמיתית.
אנשים מכל הזרמים של העם היהודי מגיעים אל ביתי שבשכונת סיגייט לערב של התחברות רוחנית על-ידי שירה יהודית. בערבים אלו אני עורך ניסיונות מוסיקליים, משנה קומפוזיציות, משדרג קומפוזיציות קיימות, מעודד שיחה עם הקהל ועונה על שאלות. אנשים רבים מתעניינים ברעיונות ובהשראה העומדים מאחורי השירים השונים. אני נהנה מאד לראות איך כל אחד מביע עניין בהתאספויות האלו, ואיך כל אינדיבידואל מרחיב את ידיעותיו והתלהבותו, וכיצד אסיפות אלו צוברות תאוצה, המשתתפים מתרבים, וכמוהם הביקוש.
נוסף על כך, אני רואה זאת כהזדמנות נהדרת לשמוע שאלות חכמות בנושא אותו חייתי ואהבתי כל חיי. וכך, ההבנה והרגשות האישיים שלי ביחס למוסיקה היהודית ותפקידו ביהדות, מתבהרים אצלי.
נחזור לשאלה: מה גורם לפנומנון (-תחושה) הזה, שלפעמים אנו חווים רגשות כל-כך חזקים שאי-אפשר לתאר אותם במילים, בו בזמן שלמוסיקה יש כח אינסופי ויכולת לשאת הכל?
אחרי שחשבתי על זה במשך זמן רב (תוך כדי נגינה עדינה בקלידי הפסנתר, כמובן. זו דרך נפלאה לחשוב על עניינים שונים, כי אז אנשים לא מעזים להפריע...), הגעתי למסקנה שבתוך הרעיון הזה מוסתרת התשובה לשאלה בסיסית ועתיקה עוד יותר, שהייתה לי במשך שנים.
הפסוק במשלי אומר: "דאגה בלב איש ישיחנה", וחז"ל מוסיפים: ישיחנה לאחרים. כשבן-אדם מוטרד מעניין כלשהו או בעיה שאיננו יכול להתמודד איתה לבדו, כדאי שישוחח על הבעיה עם בן-אדם אחר שאולי יוכל לעזור לו למצוא פתרון.
החכמה הקונבנציונלית מבינה שיש כאן עצה או המלצה לקבל ייעוץ והדרכה מבן-אדם מבוגר יותר או חכם יותר, שיוכל לראות את העניין בפרספקטיבה אחרת ולהרגיע את מי שנתון במצב. אך היות ולא מתאים שחז"ל יציעו עצה כה פשוטה ומובנת מאליה, תמיד הרגשתי שיש הסבר עמוק יותר לאמרה הזאת.
השאלה הנ"ל הבהירה לי את הנושא, באופן הבא: בזמן שחושבים, המוח נתון כולו בתהליך של מחשבה. בזמן שמחשבה עולה ונוצרת אצל בן-אדם, היא ממלאה את המוח לגמרי. פשוט אין מצב שיהיו שתי מחשבות בו זמנית. באותו רגע שהמחשבה נמצאת, היא אינסופית וחסרת גבולות ומשתלטת על המוח כולו.
כשדאגה מציגה את עצמה במוח, לעיתים האדם מרגיש כי הדבר הוא אינסופי ובעל פרמטרים ללא גבולות. אך כשהאדם הוגה את הדאגה בפיו, העניין מקבל פרספקטיבה והופך לדבר מוגדר. הדאגה הפכה להיות מוגבלת למילים בהן השתמש האדם לתאר אותה. זה הפך להיות משהו שאפשר להתמודד איתו, וזה מפנה מקום לרעיונות אחרים, ולכך שעניינים אחרים יתנהלו לצד הדאגה (היות ועכשיו ניתן להשתמש במילים כדי לדבר גם על עניינים אחרים).
אם כן, אולי זה הסוד המסתתר מאחורי המילים של חז"ל. אם יש לך בעיה, דאגה, עניין - תדבר עליו בפה, תשוחח עליה. ואז אתה תגביל אותו, תוריד את זה מגדר האינסופיות של המחשבה אל המציאות המוגדרת והמוגבלת של המילים.
(דרך אגב, הפסיכולוגיה המודרנית "הלוותה" את הרעיון הזה. בתחום הפסיכואנליזה, המטפל לא נוהג לענות תשובות לשאלות שמטופל שואל, אלא הוא מעודד אותו לענות לשאלות של עצמו, על-ידי שהוא אומר לו: מה אתה חושב? איך אתה חש לגבי זה? הוא כאילו עוזר למטופל להביע במילים את הדאגה שמטרידה אותו, ובכך להגביל אותה).
שמעתי שמשתמשים ברעיון הזה גם בכיוון ההפוך: פעם, אחד מגדולי ראשי-הישיבות ניסה לפתור קושיה מסובכת בגמרא יחד עם תלמידיו. לפתע, הורגש עליו שנדלק אצלו זיק של חכמה, וחיוך גדול כיסה את פניו. תלמידיו, שהבינו שהיה לו גילוי עם הסבר של העניין, מיד הפצירו בו לגלות להם, "אנא גלה לנו, גלה לנו". ואז, ראש הישיבה ענה להם: "עדיין לא. תנו לי לחוות את החידוש הזה בתחום האינסופי של המחשבה עוד זמן-מה לפני שאני מוריד אותו לעולם הדיבור כדי להסביר אותו, משום שבכך אגביל ואגדיר את הכוח והיופי שבו".
נחזור לעולם המוסיקה.
מוסיקה ורגש עובדים בכיוונים הפוכים. כשבן-אדם מתמלא בשמחה אדירה ומנסה לשתף את רגשותיו עם אחרים בעזרת הדיבור, לעיתים הוא מוצא את עצמו "ללא מילים". כאילו יש מפולת של מילים שבאות כולם באותו הזמן לתאר את ההרגשות, וכולן דוחפות ומזיזות אחת את השנייה כדי לצאת באותו זמן. בזמן כזה אדם מוצא את עצמו פורץ במנגינה, בשירה.
העולם היקר הזה של המוסיקה והשירה, יש בו שפע של מקום לכלול בתוכו את כל ההרגשות הנפלאות והמורחבות. דמיינו לעצמכם שאתם צריכים לתאר במילים את תחושתכם בתפילת שבת כשהש"ץ מגיע לקטע של "ממקומך מלכנו" בחזרת הש"ץ, וכל הקהל מרים קולו כאחד בשירה. או, לחילופין, את הרצינות והאחדות שמורגשות על-ידי כל המתפללים בזמן שהחזן שר את התפילה הנרגשת של "ונתנה תוקף" בימים הנוראים. או כשמבקשים ממך להסביר במילים איך אתה מרגיש בעת חיתון אחד מילדיך, או חברך הקרוב...
אולי זאת אפילו הסיבה שהמלאכים, שכל-כך מאושרים בקרבתם המיוחדת לקב"ה ולא מוגבלים בעולם המילים, ידועים בשירתם.
אם כן, זוהי התשובה לשאלה שלעיל. ריבונו של עולם נתן לנו מתנה מיוחדת ובעלת כוחות עצומים, מתנת המוסיקה והשירה שעוזרת לנו לעלות מעל העולם המוגבל של המילים אל העולם האינסופי ממעל, בו לא קיימים הגדרות וגבול של מילים, ובו עולם השירה והמוסיקה שולטים.
דוד המלך מתאר את הרעיון הזה בתהילים בצורה נפלאה. כשהוא מדבר על ביאת המשיח, הוא אומר: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
בזמן הזה, פיותינו יהיו מלאים בצחוק של שמחה, שגורם להתפרצות שירה חזקה. לא נוכל אז לתאר במילים את המצב הזה, של ההגעה הפתאומית של המשיח אחרי אלפי שנים של המתנה וציפייה, אלא רק על-ידי שירה. המילים, פשוט לא יספיקו!
עבור זה - דרושות לנו מוסיקה ושירה.
הטור מתפרסם בעיתון קול ישראל - מבית קו עיתונות. |
